ההתאחדות לכדורגל בישראל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה של הנתבעת 3 בבקשה לאישור עיקול זמני, די. בי. אס שירותי לווין (1998) בע"מ (להלן: "המבקשת"), לסלק על הסף את הבקשה לאישור עיקול שהוגשה נגדה.

עסקינן בעיקול זמני שהוטל ביום 2.3.2011 על זכויותיה של צ'רלטון בע"מ אצל המבקשת, לבקשתן של ההתאחדות לכדורגל בישראל וחברת Sportfive (להלן: "המשיבות"), במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר שהגישו נגד צ'רלטון, לתשלום סך של 33,264,394 ₪.

המבקשת הודיעה למשיבות שאין ברשותה נכסים או זכויות של צ'רלטון, אך הוסיפה וציינה כי הזכויות של צ'רלטון לקבלת כספים ממנה, שמקורן בהסכם מיום 9.5.2006, שעתיד להסתיים ביום 31.12.2011, הומחו עוד ביום 27.6.2010 על ידי צ'רלטון אל בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "בנק לאומי").

בעקבות כך הגישו המשיבות בקשה לאישור עיקול נגד המבקשת.

המבקשת טוענת כי יש לסלק על הסף את הבקשה לאישור עיקול, באשר לנוכח המחאת הזכויות שבוצעה עוד ביום 27.6.2010, לא נותרו לצ'רלטון זכויות שניתן לעקלן אצל המבקשת. עוד טוענת המבקשת כי לא קיים הסכם אחר בינה לבין צ'רלטון, וכי לא ניתן לעקל זכויות על פי הסכם שטרם בא לעולם.

מנגד, המשיבות טוענות כי אין מניעה לעקל גם זכויות על פי הסכם שטרם בא לעולם, שכן במקרה דנן ישנה מידה רבה של הסתברות למימושן של זכויות עתידות, קרי, ישנה ודאות גבוהה שבסופו של דבר יכרת הסכם חדש בין צ'רלטון למבקשת, שהרי החוזה בין השתיים קשור קשר עז בליבת עיסוקיה של צ'רלטון, והוא מהווה את המקור הראשי לרווחיה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי הדין עם המבקשת וכי יש לסלק על הסף את התובענה נגדה, מן הטעמים שיפורטו להלן.

ראשית לכל, המשיבות אינן חולקות על תוקף המחאת הזכויות שביצעה צ'רלטון לטובת בנק לאומי בנוגע לזכויותיה על פי החוזה בינה לבין המבקשת. מכאן שלא נותרו לצ'רלטון זכויות בנות עיקול על פי החוזה הקיים. ממילא, השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא האם ניתן לעקל זכות עתידית בגין חוזה שטרם בא לעולם, קרי, האם ניתן לעקל את זכויותיה של צ'רלטון לקבלת כספים מהמבקשת בגין החוזה שיבוא, אם בכלל, לאחר תום תוקפו של החוזה הקיים.

התשובה לשאלה זו מצוייה בפסיקתו של בית המשפט העליון, בענין בר"ע 232/75 אטבה נ' רצבי, פ"ד ל(1) 477:

"חוב או זכות שבידי אדם אחר ואשר זמן פרעונם טרם הגיע, רק חוב או זכות במשמע שעילתם כבר באה לעולם. הזכות לשכר עבודה, אף אם זמן פרעונו של השכר הוא רק לאחר עשיית העבודה לעתיד לבוא, ניתנת לעיקול, אם כבר קיים חוזה עבודה אשר ממנו צומחת ועל-פיו כבר קיימת הזכות. הוא הדין בזכות למזונות, המשתלמים רק כעבור זמן. מה שאין כן לגבי זכויות או חובות שעילתם תלויה בחוזה או התקשרות אחרת אשר טרם נעשו:ו "התקוה או הציפיה שיווצר חוב בעתיד עקב חוזה שאולי ייעשה....., אך טרם נעשה, אינה ניתנת לעיקול" (כלשון זוסמן על סדרי הדין האזרחי, מהדורה ג', סעיף 465, ע' 428). הזכות לדמי-מפתח תקום למבקשים אם ייעשו חוזים להעברת דירותיהם או להחזרתן לבעלי-ביתם; כל עוד לא נעשו חוזים אלה והם יושבים לבטח בדירותיהם, הרי הזכות לדמי-מפתח אינה אלא "תקוה או ציפיה" בעלמא, "זכות" שלא באה עוד לעולם - וזכות עתידה מעין זו אינה ניתנת לעיקול."

מכאן שלא ניתן לעקל זכות על פי חוזה שטרם בא לעולם, רק משום שישנה ציפיה כי ביום מן הימים ייכרת חוזה כזה.

ואכן, לפי תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ניתן לעקל "נכסים של המשיב". תקנה 1 מגדירה מהם נכסים: "לרבות כל חוב, בין אם הגיע מועד פירעונו ובין אם לאו, וכל זכות, בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו."

מכאן שניתן לעקל זכויות, אף אם טרם הגיע מועד מימושן, ובלבד שהן כבר קיימות במועד הטלת העיקול.

המשיבות הפנו בתשובתן לפסק הדין בענין ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד (פורסם באתר משפטי), שם נאמר, מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה, כי:

"הנה-כי-כן, הכלל שלפיו אין לעשות עיסקאות וליתן בטוחות בזכויות עתידיות שטרם באו לעולם עומד להערכה ולעיון מחודשים. ההלכה הפסוקה במקומנו סטתה מהעיקרון האמור, מבלי משים, בתחומים שמתבקש בהם ליתן הכרה משפטית לציפייה או לסיכוי שיש להם משקל כלכלי, ומקום שישנה הסתברות מסוימת כי יתממשו. התפתחות סוגיה זו על דרך הרחבת ההכרה המשפטית ביכולת הדיספוזיציה בציפייה לזכות עתידה נתנה אותותיה גם במשפטן של ארצות אחרות. הדברים מחזקים את הצורך ואת האפשרות להרחיב את ההכרה בלגיטימיות של אמצעים אלה, ולו בתחומים שבהם הדבר מתבקש מכורח צורכי הכלכלה והעסקים."

יחד עם זאת, באותו ענין נדון מקרה ספציפי של עיקול מכסת חלב, ששלובים בה יסודות אישיים ורכושיים, וספק אם היתה כוונה להחיל את הדברים למקרים בהם לא מדובר בזכות מעורבת, מה גם שמדובר בדעת יחיד בפסק דין שבו ניתנו שלוש חוות דעת שונות זו מזו. ואכן, במסגרת דנ"א דנא 3368/03 זנדטל מכוני תערובת בע"מ בכינוס נכסים נ' יששכר אלוני (2003) (פורסם באתר משפטי), הבהיר כב' השופט מ' חשין כי:

"לו הייתי סובר - כדרכה של העותרת - כי תחומיה של ההלכה שנפסקה כה רחבים עד שיש בהם כדי להשפיע על כל דיני ההוצאה לפועל ועל כל הנכסים והזכויות באשר הם, כי אז אפשר הייתי מעניק דיון נוסף בהלכה שנפסקה. אלא שלא זו ההלכה שנפסקה. פסק הדין עוסק במיכסת חלב, ובה בלבד. למיכסה זו תכונות מיוחדות הנובעות מדברי החקיקה המסדירים אותה ומאופיו של המקצוע, ותכונות אלו, וכמותן עניינם האישי של המשיבים, הם המצויים ביסוד פסק הדין. עמד על כך המישנה לנשיא (בדימ') באומרו כי האיזון הראוי ייעשה לפי נסיבות המקרה ועל יסוד ניתוח המרכיבים של הזכות. עמד על-כך גם הנשיא, שביקש להשיב את הדיון לבית-המשפט המחוזי. אכן, פסק הדין וההלכה שנקבעה בו עניינם בחוק מיוחד ובנסיבות מיוחדות, ואין להרחיב את ההלכה שנקבעה באופן גורף ומעשה-מוכני לכל אותן דוגמאות שהציבה העותרת בעתירתה."

מכאן שלא ניתן לקבוע כי הלכת אטבה הנ"ל, שונתה במסגרת פרשת זנדטל.

המשיבות הפנו בתשובתן לדברים שכתבתי ביום 24.2.2011 במסגרת החלטתי לצמצם את העיקול הזמני על נכסיה של צ'רלטון, לפיהם "העיקול צופה גם פני עתיד, בקשר לכספים שצ'רלטון תהא זכאית לקבל בעתיד ממחזיקים שונים, לאחר פקיעתן של המחאות הזכות שביצעה, ומכאן הצורך במתן הכרעה בסוגיית העיקול."